מאירי על כתובות צ״ד

1 אע"פ שפסקנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה לענין הקדש מיהא מה שגבה גבה כיצד הרי שאמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי שנמצא חייב בשני ערכין ואין בידו אלא שוה עשר סלעים נתן תשע לשניה ולא נשאר בידו אלא שוה אחד והוא נותנו לראשונה פטור שמה שגבה גזבר בהקדש שני גבה ולא נשאר לו לראשון אלא סלע והרי כל מה שבידו נתן ואפילו העשיר אחר כן פטור שאין החיוב אלא בהשג יד כמו שיתבאר במקומו אבל אם נתן תשע לראשונה וסלע לשניה יצא ידי שניה שהרי כל שבידו נתן אבל ידי ראשונה לא יצא שהרי לא נתן כל מה שבידו ונשאר חוב עליו שאם יעשיר אחר כן יפרע ושמא תאמר מה נשתנה הקדש מהדיוט לומר מה שגבה גבה טעם הדבר שאין הקדש מוציא מידי הקדש שהכל אדון אחד הוא אבל הדיוט תרי גופי נינהו ומוציא הקדום מן המאוחר ויראה לי במי שהקדיש לענינים חלוקים שמוציאין לראשון אע"פ שפרע לשני אלא שאין הדבר ברור כל כך ובמטלטלין מיהא אף בהדיוט אין בו דין קדימה כמו שהתבאר ומאחר שכן מה שהקשו כאן ממה שאמרו בערכין מה שגבה גבה אתה מתרצה בהקדש על הדרך שביארנו ואע"פ שהוזכר בה בעל חוב לאו דוקא או שמא ההיא במטלטלין שאין להם דין קדימה ודוקא במטלטלין הנקנין בסודר אכל הנקנין אגב קרקע יש להם דין קדימה כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים:

2 שני אחים או שני שותפים שהיתה להם תביעה אצל אחד ובא אחד מן השותפין והזקיקו לדין על אותה תביעה ויצא הנתבע ממנה זכאי אין האח או השתף השני יכול לומר לו אחר כן הריני מזקיקך על חלקי פעם אחרת שבאותו דין שהוזקקת עליו לא היית עליו בעל דברים שלי אלא של חברי והריני מזקיקך על חלקי שאלו הייתי שם הייתי טוען טענות חזקות יותר ולא מטעם שמאחר שדן עם זה אין מזקיקין אותו לדון עם האחר באותו ענין בעצמו בדרך שביארנו במשנתנו שאין הראשונה נשבעת לשלישית הואיל ונשבעת לשניה דהתם שבועה לאחד שבועה למאה וזה אפשר שהיה טוען יותר אלא סתם הדברים אף הוא דן בשבילו ולשליחות שלו הוא עושה והוא הדין אם הוזקק השתף לדין ונתחייב שחברו מתחייב וכן כתבוה בתוספות במד"א כשהיה זה השתף בעיר ואם לא ששליחותו הוא עושה היה לו לבא אבל אם לא היה בעיר בשעה שהיה חברו נזקק עמו היה לו להודיעו ומאחר שלא ידע אף הוא טוען אלו הואי התם הוה טעיננא טפי ומכל מקום כל שהיו תביעות חלוקות אע"פ שדומות זו לזו לא נפטר מן האחר כשיצא זכאי מדין חברו ומשנתנו שאמרה ראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית הא ראשונה לשלישית לא לאו משום דשניה שתפת שלישית היא ושליחותה קא עבדה אלא מטעם שבועה לאחד שבועה למאה כמו שביארנו ומכל מקום אם היתה כתובה אחת לשתיהן ואיתה במתא איפטרה לה נמי מטעם שליחות וגדולי המחברים כתבו שכל שחברו יכול לחזור ולדון עמו אף זה יכול לעכב לזה איני דן עמך אלא על חלקך שהרי כשיבא חבירך יזקיקני לדין ויש מוחים בדבריו משני צדדין אחת שאף זה אומר לו מה איכפת לך והרי הכל דין אחד הוא והשני שאף הוא אומר לו אם אזכה בדין חברי תובעני החצי בחלקי דאמר לי מאן פלג לך ונראין לי דברי גדולי המחברים שאם מפני הראשונה נפקא ליה שאם הלה יזכה בדין יכופהו בחלק חברו ואלמלא כן מעכב חלק חברו בידו הרבה ואם מפני השניה יראה לי שאף הוא נשמר מזה כשיאמר לעצמי ולחלקי אני דן כדרך שאמרו בענין לעצמי אני מציל בבבא קמא פרק אחרון קט"ז ב':

3 שני שטרות היוצאין ביום אחד הולכין בהן אחר אומד הדיין אם הדיינים הקבועים אם הדיינים שמינו הם עליהם והוא הדין הנקרא שודא דדייני וכבר ביארנו בפרק הכותב שלא נאמר כן אלא בשני שטרות היוצאים על קרקע אחד הן במכר הן במתנה שאי אפשר שיהיו שניהם אמת ואפילו נתברר שכתיבתה של זו קודמת כמו שביארנו למעלה הואיל ואין כאן קנין ומכל מקום כל שיש שם קנין הקודם זכה וכן אף בכתיבה כל שנתברר שהגיע השטר לידו תחלה הא כל שלא נתבררה קדימת הקנין או קדימת הגעת השטר שודא דדייני ודוקא בשטר מכר או מתנה כמו שכתבנו הא שטר הלואות והודאות חולקין כדרך שנאמרה במשנתנו בכתבות שהיו יוצאות ביום אחד:

4 אע"פ שזה הוא פסקה של שמועה זו לענין ביאור מיהא הדברים מבולבלים ביד קצת מפרשים והוא שהראשונים פירשו על מה שנחלקו רב ושמואל בסוגיא זו בשני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואיתמר עלה רב כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כלומר שכל שטר שאין בו קנין זכה בו המקבל משעת חתימה ואע"פ שכל שטר שאין בו קנין הגעת השטר ליד המקבל היא היא שמזכתהו מכל מקום כשהגיע לידו זכה בה למפרע משעת חתימה וכדעת האומר עדיו בחותמיו זכין לו והילכך שני שטרות אלו שנחתמו ביום אחד חולקין הואיל ואין כותבין שעות ואין חוששין אי זו נמסרה ראשונה שאחר החתימה הכל תלוי ומאחר שנחתמו ביום אחד הרי זכו בה שניהם וחולקין ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומדלא ידעינן הי מסר ברישא שודא דדייני דסתמא דמילתא לאו לתרויהו מסר כאחד שבשעה שרצה להקנות לאחד לא רצה להקנות לשני ונמצא שלא זכה בה אלא האחד לא דכלי עלמא עדי מסירה כרתי ואפילו הכי סבר רב דחלוקה עדיף הואיל ולא נודע הזוכה ומי מצית מוקמת לה לרב כר' אלעזר והאמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין ושמואל אמר אף בשטרות אלמא לרב מיהא בשטרות עדי חתימה כרתי אלא מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל כר' אלעזר ואותביה לשמואל מדתניא חולקין ואוקמה כר' מאיר ואקשי ליה אי כר' מאיר אימא סופא כתב לאחד ומסר לאחר ר"ל שכתב וחתם לאחר קודם שיכתוב לאחד ואחר כך כתב וחתם לשני ומסר לו קודם שימסור לזה שחתם לו ראשון זה שמסר לו תחלה קנה וכן הלכה ואי ר' מאיר היא הא אמר עדי חתימה כרתי ומכי מסר ליה מיהא זכה למפרע משעת חתימה ותירץ תנאי היא דאיתמר בפרקא קמא דגיטין הולך מנה זה לפלוני במתנה והלך ובקשו ולא מצאו ר"ל שמת יחזרו למשלח מת משלח ר' נתן ור' יעקב אמרו יחזרו ליורשי משלח דסבירא ליה הולך לאו כזכי ויש אומרים ליורשי מי שנתשתלחו לו דסבירא ליה הולך כזכי וחכמים אומרין יחלוקו מספקא להו הולך אי כזכי אי לאו כזכי ויחלקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה דשודא עדיף:

5 ולענין פסק כבר ביררנו בשני שטרות דשודא עדיף וסוגיא דשמעתא הכי מוכחא דהא רב נמי דאמר כר' מאיר סבירא ליה אתיא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו ואין הלכה כמותו אלא שלענין פירוש יש לתמוה היכי מפרשינן סוגיא דשמעתא כאביי והיאך מדמין עדי חתימה כרתי לעדיו בחותמיו זכין לו עד שכשאנו מקשים ואי ר' מאיר אמאי הא אמר עדי חתימה כרתי מפרשינן דמכי מסר ליה זכה ליה למפרע משעת חתימה כדעת עדיו בחותמיו זכין לו אלא ודאי אף לדעת האומר עדי חתימה כרתי אינו קונה אלא משעת מסירה כמו שביארנו בראשון של מציעא אלא שאינו צריך למסור בעדים ופירוש השמועה יש מפרשין לימא רב דאמר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכיון דאיכא עדי חתימה אינו צריך למסור בעדים הילכך חולקין שאפשר שאף המסירה היתה זו תוך כדי דבור של זו כאדם הנבוך למי יתן וסבור ליתן לזה ותוכף ליתנה מיד לזה ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי והילכך צריך עדים במסירה ומאחר שכן אי אפשר לו לתכוף מסירת שניהם זו לזו שהרי בוש הוא בכך מן העדים והילכך שודא עדיפא לא דכולי עלמא וכו' עד אימא סופא כתב לאחד פירוש שכתב וחתם לאחד ולא מסר לו ומסר לאחד ולא חתם זה שמסר לו קנה וכן הלכה ואי ר' מאיר אמאי קנה הא אמר עדי חתימה כרתי ולאו למימרא דלר' מאיר קנה ראשון דהא לא מסר ואף לכשימסור לא קנה אלא משעת מסירה אלא שמכל מקום שני נמי לא קנה דהא עדי מסירה בלא עדי חתימה לאו כלום הוא ותירץ תנאי היא וכו':

6 ולענין פסק כבר פסקנו בזו שודא עדיפא דהא פסקינן כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואף למה שכתבו גדולי הפוסקים באחרון של גיטין דאף עדי מסירה קא אמר והוא הדין לעדי חתימה בלא עדי מסירה הואיל ומכל מקום לכתחלה בעי עדי מסירה אומרין שעדי מסירה היו שם וודאי האחד קדם ועבדינן שודא ולפי דרכך למדת שהלכה כר' אלעזר דאף עדי מסירה כרתי והוא הדין לעדי חתימה בין בגיטין בין בשטרות וכדשמואל ואע"פ שגדולי הפוסקים כתבו הלכה כר' אלעזר בגיטין אלמא דוקא בגיטין הא בשטרות לא מדלא כתבו בהדיא אבל בשטרות לא אפשר שדעתם בגיטין והוא הדין לשטרות ואף גדולי הדורות העידו בפירוש שמצאו בהלכות מדוייקות שבאו מספרד באחרון של גיטין הלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות ושמואל אמר אף בשטרות וכן הלכה מההוא עובדא דרב יוסף ואביי בשני גיסים במסכת סנהדרין פרק זה בורר כ"ח ב':

7 ולענין הולך מנה לפלוני ומת משלח ומי שנשתלחו לו יתבאר בראשון של גיטין י"ד ב' שאם היה בריא רואין אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דהולך בבריא לאו כזכי ואם מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו דקיימא לן מצוה לקיים דברי המת ואי שכיב מרע הוא אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקיימא לן אין קנין למת ושם יתרחבו הדברים בענין זה בע"ה:

8 הוזכר בכאן מעשה באימיה דרמי בר חמא דבצפרא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא ולאורתא ר"ל בערב ומכל מקום דוקא באותו יום כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא לקמיה דרב ששת אוקמיה בניכסיה ר"ל על ידי אי זה מתלמידיו שהרי הוא סגיא נהור היה וחוץ מכבודו לא היה ראוי לדון אזל רב עוקבא לקמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי אמר ליה רב ששת לרב נחמן מאי טעמא עבד מר הכי אמר ליה רב נחמן ומר מאי טעמא עבד הכי אמר ליה דקדים אמר ליה אטו בירושלם קיימינן דכתבי שעות פירוש דאלו בירושלם הוה אומרים מן הסתם שלאותו שכתב השעה הקודמת מסר תחלה שהשעות בירושלם כימים שבשאר מקומות וכמו שבשאר מקומות כל שכתוב בזו באחד בניסן ובזו בשני בניסן נותנין לאותו שבאחד בניסן שמן הסתם לאותו שבאחד בניסן שהיום קודם נמסר תחלה כך הדין בירושלם בשעות אבל אנן דלא כתבינן שעות אין בירור כתיבת שעות של כתיבה מועיל אלא אם כן נתברר למי מסר תחלה וכל שלא נודע למי נמסר תחלה שודא דדייני ושודא דידי דלרב עוקבא יהבתינהו ובתר הכי אמר ליה רב ששת ואי מטעם שודא אתה דן כן אף אנא נמי שודא דידי דלרמי יהבתינהו ומאי אולמא דשודא דידך משודא דידי והשיבו חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא אלמא לא נאמר שודא אלא בדיין הקבוע או דיין שקבלוהו עליהם אבל בזו לא קבלוהו עליהם שהרי רב ששת לא הזמינם לדין אלא שמכח שטרו העמידו בנכסיו ואף אם קבלוהו עליהם מכל מקום מעיקרא לאו מתורת שודא אתא ולענין גוף המעשה כתבו גדולי הפוסקים שלא נאמר כל כיוצא בזה אלא במתנת בריא בלא קנין שאלו היה בה קנין כל שקדם הקנין אפילו רגע משנעתקו מאותו ענין קנה וכן הדין בלא קנין כל שנתבררה קדימת הגעת השטר ביד אחד מהם אפילו רגע כמו שהתבאר ואלו היה מתנת שכיב מרע אין ספק שהאחרון זוכה שדיאתיקי מבטלת דיאתיקי כמו שיתבאר במקומו:

9 ממה שכתבנו למדת שאין דין שודא נאמר אלא בדיינים הקבועים או שקבלום עליהם וכן למדת שאף היחיד הדן ביחידי דן בדין שודא ובערוך נמצא שאין דין שודא אלא בקרקעות אבל לא במטלטלין וזו ודאי דברים מתמיהים:

10 מי שיצאו עליו שני שטרי חוב אחד כתוב בו עשרה בניסן ואחד כתוב בו בניסן סתמא ואין כאן בני חורין אלא לגביית האחד מגבין אותן לזה שכתוב בו בעשרה בניסן ויד האחר על התחתונה לומר שמא בעשרים ותשעה בניסן היה וכתבו הגאונים שאפילו תפס מוציאין ממנו:

11 מכר לוה זה מאייר ואילך וזה שכתוב בו בשטרו ניסן סתם קובל לבית דין להגבותו ממה שמכר אחר ניסן שהרי על כל פנים הלואתו בניסן היתה אין זה כלום שאף הלקוחות אומרין לו שמא בר חד בניסן את ודינך על הבני חרי שגבה אותו שכתוב בשטרו עשרה בניסן ומכל מקום אם כתב לו האחר הרשאה בחובו עד שזה של ניסן סתם תובע שני השטרות אחת מצד עצמו ואחת מכח הרשאה הרי זה גובה שטר אחד מן הבני חרי ושטר שני מן הלקוחות שהרי כשיאמרו את בר חד בניסן את אומר להם והרי כבר גביתי בני חרי מכח חד בניסן ועכשו אני בא לטרוף מכח אותה של עשרה בניסן ואי אמריתו דשטרא דידיה קדים אף אני גביתי בני חרי בשבילה והבו לי השתא בדידי וכן הדין בשטרי מכר ואתה למד מכאן במי שלוה מנה ולו שני קרקעות שכל אחד שוה מנה ומכר אחד לאדם אחד וכתב לו בניסן מכר השני לאחד וכתב לו ניסן סתמא אין בעל חוב טורף מאחד שכל אחד אומר לו הנחתי לך מקום וכן בכמה: